“An Untuned Sound”, צליל לא מכוון
The magazine is “Alternative Life” (chaim a’cherim, חיים אחרים),
http://haim.allmag.co.il/
Written by Lior Tsarfaty
צליל לא מכוון
תהליך היצירה עטוף בסבל ובפליאה. ישנו כוח שאין לו שם שמבקש לצאת החוצה.
ואני מנסה למצוא לו צורה וגבולות, להגדיר אותו, לשים אותו בקופסא מרובעת –
פזמון, בית, פזמון.
זהו תהליך מאתגר, אנרגיה שאין לה שם, ניצוץ המסתתר בצור ליבי מבקש לקבל ביטוי, ואני מתרגם אותו לזמן, למקום, לתרבות ולשפה שאני מדבר.
ואם לא די בכך, משתנה נוסף שמצטרף למשוואה הוא הרצון שהאנרגיה הזו תהיה ברורה וזמינה לאחרים. אני ילדתי אותה אבל היא לא שלי, ויש בי רצון שהיא תמשיך הלאה ותשתקף בנפשות אחרות ותמשיך לחיות ולהשתנות.
האם השיר שנולד הצליח לשמר חלק מאלוהות ממנה הוא הגיע? האם שרירי גופי, הרוק, המחשבות על טוב ועל רע ואיך זה נשמע?’ חספסו את המנגינה, השתלטו על המלודיה והפכו אותה ללהיט רדיופוני שיתנגן בסוף השבוע הבא בגלגל”צ?
עבור הפסיכולוג, ד”ר ליין אריה, המרחב בו האומנות נולדת ועד שהיא מקבלת ביטוי הוא מרחב קסום ועשיר האוצר בתוכו סודות ותובנות המחכים לצאת את העולם.
אריה התעורר בוקר אחד והבין שהוא אולי מוסיקאי נפלא השולט בשירה, בגיטרה, בגאז’, בתיאוריה ובאלתור, אבל בתוך תוכו הוא הרגיש שהוא שולט בעיקר בתחביר ואינו מסוגל להרכיב משפט אחד מעניין, הוא המשיך להתאמן ולהתאמן אך המצב רק החמיר. ככל שהוא למד לשיר ‘נכון’ יותר, הקשר עם היצירה הלך ופחת. אריה חיפש פתרון למצוקתו, מצוקה שהובילה אותו להיפגש עם ד”ר ארני מינדל ממציא גישת “פסיכולוגיה תהליכית” . (ראה מסגרת).
הוא החליט לנסוע לשוויץ וללמוד את הגישה ועם השנים מינדל הפך עם השנים למורה ורבו. בשנת 1988 באחת מריצות הבוקר שלהם הציע מינדל לאריה לשלב בין גישת הפסיכולוגיה התהליכית לבין המוסיקה. הצעה זו הולידה את שיטת Unintentional Music או בתרגום חופשי “צליל לא מכוון”.
צליל לא מכוון היא גישה בה הזיוף, הצליל שנולד בטעות, הקול השברירי והנשימה שגם אחרי שעות של אימונים מתעקשת להופיע בנקודה הכי לא מתאימה בשיר – כל אלה מכילים בתוכם תבונה נסתרת. לכן, במקום להתעלם או לנסות להפטר מהמקומות האלו אפשר להתייחס אליהם כנקודת מפנה ולהבין שהם הזמנה לעולם הרוח.
הראיון עם אריה מתקיים כחלק מסדרות ראיונות עם מרפאים מוסיקליים, בהם החיפוש אחר הקשר בין הרוח לבין תו בודד ממשיך, אנחנו נפגשים בסטודיו שלו בברקלי, קליפורניה, כדי להבין איך ‘טעות’ מוזיקלית היא בעצם הזמנה לריפוי.
.
אריה ליין הוא פסיכולוג, מטפל, מלמד ומרצה באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ובאירופה, מעביר סדנאות בשיטת “צליל לא מכוון”, ולפתירת קונפליקטים בין קבוצות ואנשים. עבודתו בכל התחומים נסמכת על גישת “פסיכולוגיה תהליכית”.
הראיון מתמקד בעבודת הריפוי המוסיקלית שלו,ובמהלכו אני שומע סיפורים על זמרת אופרה שמפחדת מהבמה, על חלילנית מוסיקה קלאסית שמילאה אולמות באירופה אך לא הצליחה לנשום בין התווים ועל כוכב רוק פולני שגילה שהמפוחית שלו מבקשת ממנו לחזור לגיל חמש, הגיל בו הוא ידע להקשיב באמת לצלילים שסביבו.
תוכל להרחיב על הקשר בין “טעות” מוסיקלית לבין ריפוי?
“אני אשיב לך בסיפור. זמרת אופרה לא הצליחה לשיר תו גבוה באריה (קטע סולו של אחד הזמרים המבטא בדרך כלל מצב רוח או מהלך רגשי) ככל שהמלודיה עלתה הלחץ בחזה שלה התגבר. היא הייתה קורבן של הלחץ הזה ולא הייתה לה שליטה עליו.
בשלב מסוים היא התחילה לקחת כדורי הרגעה עד שהחליטה שהיא מפסיקה להופיע.
כשהיא הגיע אליי לטיפול היא ספרה על הלחץ שהנוצר בחזה שלה כשהיא שרה תווים גבוהים. ביקשתי ממני ליצור את אותו הלחץ על החזה שלי. היא דחפה אותי בכל כוחה, הרגלים שלה התחפרו באדמה. הצעתי לה לנסות לשיר את החלק הגבוה במלודיה כשהיא דוחפת אותי. ואכן, כך היא הצליחה לשיר את התו הגבוה. לאחר מכן היא ניסתה בהצלחה את אותו תרגיל כשהיא דוחפת את הקיר.
בפעם השלישית היא שרה את המלודיה כשהיא עומדת ולוחצת את כפות רגליה לאדמה, ולבסוף היא שרה את הסולו ללא הפעלה של לחץ אשר היא בוטחת בעצמה ובעוצמה הטמונה בה.
אחרי הטיפול היא אמרה לי שהיא חושבת שזה יהיה חכם להשתמש בכוח הפנימי הזה גם כשחבר שלה מתנהג אליה בצורה אלימה, במקום להתקפל ולוותר לעצמה.
הטעות והבעיה הובילה אותה למצוא את הכוח שלה. בפסיכולוגיה תהליכית, החיבור הזה חיבור לתהליך החלום “(או “גוף חלום” על פי פסיכולוגיה תהליכית ישראל), או לטאו.
האם אתה יכול להסביר מהו תהליך החלום (גוף חלום)?
תהליך החלום הוא הקשר בין הגוף לעולם החלומות שלנו, בין הגוף הפיזי לבין החוויה הנפשית והרוחנית. תהליך החלום בא לידי ביטוי על ידי אותות לא מכוונים, מעין “טעויות”. למילה טעות יש קונוטציה שלילית אך בפסיכולוגיה התהליכית הטעות היא מושג מפתח. ה”טעות” במקרה של זמרת האופרה הוא מפתח לחיבור עם תהליך החלום, הזמרת אינה החשיבה את הלחץ בחזה כחלק מהאני שלה, ברגע שהיא התחברה אליו היא בעצם הרשתה לעצמה להיות חלק מהתהליך של התפתחות. זהו תהליך החלום, שהוא חלק חשוב בגישת הפסיכולוגיה התהליכית. כשהיא נתנה למוסיקה את המושכות, היא בעצם הרשתה למוסיקה שלה להתנגן והיא מצאה את הכיוון הטבעי של תהליך ההתפתחות שלה. מהו הכיוון הטבעי הזה? אחרי אלפי מקרים של בהם הנחתי מטפולים ללכת בעקבות ה”טעויות” שלהם, אני מבין שזהו תהליך שמחבר לאמת עמוקה.
אנחנו מתחילים את שעת הטיפול המוסיקלי. אני מספר לו על הימים שלי, ימים בין ישראל לבין סאן פרנסיסקו, בין הלימודים לבין העבודה, ימים של חיפוש, ימים לא פשוטים עבורי מלווים בדאגה, בהתרגשות ובחשש.
אריה מבקש ממני לנגן. אני לוקח את הגיטרה ושר לו את השיר האחרון שכתבתי. משיר של חמש דקות הוא מזהה אקורד אחד, אקורד מוקטן ללא פתרון. הוא מבקש ממני לנגן אותו שוב ושוב. ואני הופך להיות המתח, החוסר פתרון. אני מספר לו שזה מקום לא פשוט בשבילי, והוא מציע לי להפוך לאנרגיה שהאקורד מנגן.
מיתרי הגיטרה מספרים על מקום של מתח מהול בציפייה, המתנה והתרגשות לקראת הבאות וכניעה ללא נודע. מאקורד של ארבעה צלילים הגענו לגנים יהודים שחוששים מעתיד כלכלי, לאבא שמצפה, לפחד מלגדול, ולחיבור לרוח חכמה שמלטפת, מכוונת ולא מבקשת דבר.
“כשאתה שואל אותי על ‘ריפוי’ וטעות'”, הוא אומר, “אתה מניח שיש טוב ויש רע, אך כשאתה מגדיר יופי אתה מוצא גם כיעור. ישנו מקום גדול מזה בו הכאבים וההפרעות אינן מצריכים תיקון אלא הם חלק מהשלם.
במקום הזה יש רצון להשמיע משהו, קשה להגדיר מאיפה המשהו הזה מגיע וזהו למעשה הריפוי בשבילי, לעקוב אחר משהו שלא ברור לנו מהיכן הוא מגיע. כשאתה נותן למשהו הגדול הזה להתנגן אתה מרפא את עצמך ואת המוסיקה שלך”.
אם כך מהי התבונה של טעות?
“בדרך כלל שמישהו אומר “למדתי מהטעות שלי” הוא מתכוון לכך שהוא למד לא לחזור על אותה טעות. דרך אחרת להתייחס לטעות היא לחזור ולחזור אליה ועליה עד שנגלה מהי החוכמה המסתתרת מאחורי הטעות.
בג’אז, כשטעות מתנגנת יותר מפעם אחת היא טעות, וכשהיא מתנגנת פעם שנייה ושלישית היא הופכת לחלק המעניין וה”מגניב” של היצירה.
טעות למעשה היא מסר מהלא נודע. ישנו מסר שהמוסיקה נושאת עימה. מסר בין האמן לקהל, בין הרגשות לבין המוסיקה. אנשים אומרים שמוסיקה מגיעה מאלוהים, מהרוח, מהמוזה, או שהמוסיקה חוזרת ליקום, למקום ממנו היא הגיעה מלכתחילה, קשה לומר בדיוק מהיכן היא מגיעה. אך מה שברור הוא שמוסיקה היא תקשור והמילה תקשורת מספרת שקיים מסר. התבונה היא ללמוד להקשיב למסרים האלה, שמגיעים אלינו ללא הפסקה”.
הוא ממשיך ומספר לי בהתלהבות, “פסנתרן גאז’ שניגן עם מיילס דייויס סיפר בראיון שבמהלך קונצרט בו הם ניגנו יחד הוא ניגן אקורד לא נכון. הוא סיפר שמיילס ניגן תווים שגרמו לאקורד הלא נכון להישמע נכון. כשהפסנתרן שמע והבין מה קרה הוא לא הצליח לחזור לנגן באותה הופעה. הוא ישב ליד הפסנתר עם פה פעור, המום ממה שקרה. הפסנתרן הסביר למראיין שעבור מיילס כל מה שהתנגן היה המציאות, ועבורו אין סדר מסוים של מה שאתה אומר לנגן, ‘מיילס’ אמר הפסנתרן, ‘צמוד למציאות, הוא מנגן את מה שמתנגן’.
עבורי זו היא לא רק דוגמא למוסיקאי גאון אלא גם שיעור רוחני, אי אפשר לדעת מה יקרה ומה אמור לקרות, צריך פשוט לנגן את זה”.
המורה לגיטרה שלי היה אומר על כל דבר: להתאמן, להתאמן ושוב להתאמן, איפה החלק הטכני והחיבור ליצירתיות שאתה מדבר עליו נפגשים?
“אימון זה דבר מדהים והכרחי, וכמובן שזה חשוב, וחשוב גם לדעת ולעקוב מאילו דברים אתה רוצה להיפטר. צריך להיזהר לא לתת לעניין הטכני להשתלט על היצירה, להיזהר מלשיר או לנגן יצירה ללא שום רגש וללא התכוונות.
אני מציע להקדיש עשרה אחוזים מזמן האימון לטעויות. לתת לטעות לנגן את עצמה, לתת לדבר שאתה שונא להתרחש, תן לו להיות במקום הלא נכון, במקום שלא תכננת. עקוב אחרי מה שאתה לא רוצה. למשל אם היד שלך על הגיטרה נמצאת בצורה מסוימת שלא משרתת את קטע הנגינה שאתה מנגן. תן ליד הזו ללכת לאיבוד, תן לה ללכת לאן שהיא רוצה ותן לכל הגוף ללכת לשם. תן ליצור הזה, לאדם הזה שנולד לנגן את המוסיקה שהוא רוצה לנגן.
עשרה אחוזים מזמן האימון היה הופך את המוסיקה שלנו לעשירה ומעניינת יותר. ישנה מוסיקה שמנסה להיוולד כל הזמן, זה קשה כי היא לא תמיד מה שאנחנו מצפים שייצא”.
איך אתה מסביר את תופעת המחסום היצירתי (“בלוק”)?
איפה שאתה לא נמצא, תהיה נוכח במקום הזה. המורה שלך, הגורו שלך זה להיות במה שקורה עכשיו. החוכמה היא להיות במקום שאתה נמצא בו – עם מודעות.
להיות בבלוק זה משעמם, אבל כשאתה לומד לאהוב את הבלוק, להיות הדבר שחוסם אותך אז זה הופך להיות מעניין. דרך העבודה שלי עם עצמי ועם מטופלים למדתי שישנם כמה גורמים שיוצרים בלוק. אחד מהם הוא קנאה במישהו שעושה את מה שאתה רוצה לעשות. גורם נוסף הוא קנאה פנימית. קנאה פנימית היא שאחד הדמויות בך, הקולות שבך, אינן מאפשרות לך לגדול לכיוון שאתה רוצה. זה נשמע משונה אבל אני רואה את זה כל הזמן בעבודה שלי.
איך קול פנימי יוצר מחסום יצירתי?
אענה לך בסיפור. אחת המטופלת שלי בשם סו היא ציירת. היא הגיעה אליי אחרי מחסום יצירתי ארוך שגרם לה לייאוש ולסבל גדול. היא היתה אומנית פעילה שחייה פשוט נתקעו. ישבנו יחד ונתנו לסבל הזה במה. הסכמתי איתה ואמרתי לה זה באמת נורא. והסכמנו שכל מה שנותר לה זה לשרוד, לשרוד את החיים האלה בסבל.
עם הסבל הזה הופיעה קול, קול של סבתא שלה. שבדיעבד הבנתי שהיו לה חיים מאוד קשים ומלאים בסבל. הקול ה”סבתאי” התלונן שמעולם לא היה לו זמן ל’שטויות’ כמו אומנות ויצירה, ולכן היא לא מסכימה שסו תתעסק בתחום הזה. אחרי שבררנו מה הסבתא רוצה גילינו שהיא מבקשת לכתוב שירה, דבר שמעולם לא יצרה בחייה.
לאחר אותו מפגש סו התיישבה בביתה והקדישה זמן לכתיבת השירה, שירה מתוך הקול של סבתא שלה. אקצר את הסיפור ואומר שלמרות שסבתא של סו נפטרה היא המשיכה לחיות ולגרום סבל בעולמה הפנימי של סו. הקנאה של הסבתא חסמה אותה מליצור, ברגע שניתנה לה במה, סו הייתה חופשייה לצייר.
השנה היא 1984, אריה מגלה את גישת הפסיכולוגיה התהליכית ונוסע להשתתף בסנדא בהנחיית מינדל. באותם ימים אריה היה מכור למריחואנה, התמכרות ארוכה של עשרות שנים. בסדנא הראשונה בה השתתף ביקש מינדל מאריה להיכנס לאותו מצב מוכר של להיות “מסטול” ללא המריחואנה. אריה נכנס למדיטציה והדבר היחיד שהוא שמע במקום ההוא הייתה המוסיקה – מזמור יהודי.
היום ההוא בשנת 1984 חיבר את אריה עם המקורות היהודים שלו, דודו היה הרב הראשי של פראג במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרי המלחמה הוא עלה לישראל והיה לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.
עבור אריה, אותה פגישה עם מזמור יהודי עתיק היא נקודת מפתח בחיבור שלו לעולם הרוח והמוסיקה. “עד אותו יום רק רציתי להגיע לתחושה האלוהית ההיא, אחרי שהגעתי אליה ופגשתי את אבותיי שרים לי מזמור יהודי, הבנתי שזה כנראה לא יקרה דרך עישון מריחואנה, בעקבות המפגש ההוא עברתי לשוויץ והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה תהליכית, וכך מצאתי את הקשר שלי לאלוהות”.
משיחות על יהדות אנחנו עוברים לדבר על המזרח התיכון, והקשר בין מלחמה, בין אלימות, בין האחר לבין המוסיקה.
איך מוסיקה יכולה להביא ריפוי למקומות כמו המזרח התיכון?
המזרח התיכון נמצא בכל אדם, בכל מוזיקאי. כל פעם שאני מנגן משהו שאני לא אוהב זה המזרח התיכון. כל פעם שאני שונא איזו שגיאה שעשיתי, כל פעם שאני רוצה לשנות, שאני מאוים שמשהו יקרה למוסיקה שלי, שאני עולה על הבמה והגרון שלי צרוד ואני מפחד שזה לא ילך – זה המזרח התיכון. האתגר הוא ללמוד לנווט את הקונפליקטים שבעצמנו ומהחוויה הזו לנווט את הקונפליקטים שבינינו.
המוסיקה היא כלי נהדר למצב הזה. לך לתוך הפנטזיה של האדם או של הקבוצה שאתה פוחד, כועס או מאוים ממנו או ממנה. תרגיש את האנרגיה הזו שבך. תן לדבר הזה לשבת בך, תראה ככה, תרגיש ככה ותן לאנרגיה הזו לנגן את עצמה. צריך להיזהר מסטריאוטיפים ולהתחבר בכנות לאנרגיה הזו.
אחר כך תתחבר באותה צורה לחלק שמביט ומגיב לאנרגיה הזו, ותן לה להתנגן.
ולבסוף תנסה ליצור דואט בין שני הקולות האלה, ותבדוק עם עצמך, האם יש בך בכלל מקום לדואט כזה?
בהכללה פראית, ניתן לומר שמוסיקה נכנסה לתוך בועה של נכון ולא נכון, של הצלחה, להיט או כשלון. אמנם עבור רבים מוסיקה מיד נקשרת אל העולם הפנימי, אך בעיקר בהקשר של רגיעה או בריחה מצרות היום יום ופחות כמפתח לעולם העשיר והמורכב של הפסיכולוגיה ורוח.
עבור ליין אריה הפסיכולוגיה, הרוח והמוסיקה אינן נפרדות זו מזו. בגישה שהוא המציא הוא יוצר מרחב מרתק בהם הקשרים העדינים והלא ברורים בין הצלילים, לבין מיתרי התודעה מקבלים ביטוי והארה.
“בשבילי” הוא אומר, “הפסיכולוגיה לומדת את פנים האדם, המוסיקה היא מה שיוצא מהאדם והרוח היא הגבול הלא ברור והחמקמק בין הפנים לבחוץ.
היופי הוא לתת לרוח להיכנס דרך הפצעים ולרפא את עצמך ואת האחרים, אחת הדרכים להגיע לרוח, למשהו שגדול מאיתנו, היא דרך המוזיקה שאוצרת בתוכה טעויות או אותות לא מכוונים שמזמינים את האדם לגדול”.
בוקסא:
פסיכולוגיה תהליכית/מתוך האתר פסיכולוגיה תהליכית על פי מינדל, ישראל
פסיכולוגיה תהליכית היא פסיכולוגית גוף-נפש המהווה גם גישה רב-תחומית
רחבה לתמיכה ולשינוי ביחידים ובחברה. גישה זאת נוצרה לפני כ-25 שנים ע”י
ד”ר ארנולד מינדל. היא רואה ב”הפרעות” שבחיינו (סימפטומים גופניים, חלומות,
בעיות ביחסים, קונפליקטים בקבוצות ומתחים חברתיים) חוויות בלתי-גמורות,
שהשלמתן, מתוך כבוד ואהבה לתהליך הייחודי של כל אדם, מאפשרת לנו
להתמודד עם ההפרעה. פסיכולוגיה תהליכית רואה בכל קושי כזה דלת
פוטנציאלית לתוך החלקים הפחות מוכרים שלנו – והזדמנות והזמנה להכיר אותם.
שורשיה התיאורטיים של גישה זו טמונים בפסיכולוגיה היונגיאנית, בפיזיקה
המודרנית, בטאואיזם הסיני ובתיאוריות של קומוניקציה. היא מגשרת על הפערים
שבין פסיכותרפיה, רפואה פסיכוסומטית, אמנות, התפתחות רוחנית ואקטיביזם
חברתי.
כוחה של הפסיכולוגיה התהליכית הוא בכבוד ובתמיכה הבלתי-מסויגים שהיא
נותנת לתהליך הייחודי של כל אדם וקבוצה. היא נותנת אפשרות לכל אדם להיות
מה שהוא וזאת משום שאין בגישה זו תפישה של “נורמליות” או “נכון” או בריא.
כל החוויות שאנו חווים, גם הכאוטיות, הקשות והמפחידות שבהן נתפשות כחלק
מהתהליך השלם שהוא אנחנו, בלא לרצות “לגרש” או לתקן אותן. לכולן יש
משמעות והן מכילות אינפורמציה שניתן להגיע אליה באמצעות כלים ושיטות
הנובעים ישירות מהתבוננות מדויקת ומכבדת בתהליך האינדיבידואלי.
תעודת זהות מוסיקלית
שם: ד”ר ליין אריה
גיל:50
מוזיקה מרפא היא: מוזיקה שמגיעה או נוגעת במשהו עמוק בתוכנו. זוהי כל מוזיקה שנוצרת מעבר לכוונה שלך ומרחיבה את הזהות שלך.
שיר ערש שאשיר לילדי:
“תדע שאתה נאהב, רק בגלל מי שאתה, לא רק בגלל הדברים שאתה יכול לעשות, לא רק בגלל החיוך שלך ומצב הרוח הטוב שלך, אלא בגלל כל סיב וסיב שעובר דרכך”.
(מילים ולחן ליין אריה)
אם היית יכול לנגן עם אדם שאינו מוזיקאי, מי זה יהיה? נלסון מנדלה
מורים מרכזיים:
ארני מנדל, ממציא גישת פסיכולוגיה תהליכית – המורה המרכזי והמנטור שלי.
בגלל איכויות נדירות של אהבה, הפתיחות לשונה, הנפש הנצחית שלו והאור שהוא נושא. הוא לימד אותי להקשיב לטבע, ולמצוא משהו אוטנטי, עמוק ומשמעותי אפילו בדברים הכי לא נוחים ומפריעים.
בובי מקפרן – בובי היה המורה שלי לאלתור בשנות השמונים. דרך בובי למדתי מהי צניעות ועדינות ומה צריך לעשות כדי להיות חופשי – מבנה ודיוק.
אריתה פרנקלין – אף פעם לא פגשתי אותה היא לימדה אותי איך לשיר מתוך הנשמה.
עצה מוסיקלית: תאמין במוסיקה שאתה עושה, במקום במוסיקה שהיית רוצה לעשות, חבק בחמימות את המציאות של הרגע. ותן לרגע להוביל אותך ואת המוסיקה שלך.
